<h1>ספר התרומות שער ל"ו חלק ב'</h1>
<h2>דף פז.</h2>
גרסינן בשבועות פרק שבועת הדיינין [מ"ב ע"א] אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן אבל נשבעין לקטן. גמרא, מ"ט דאמר קרא [שמות כ"ב] כי יתן איש אל רעהו ואין נתינת קטן כלום. ואע"פ דחריף חרש ושוטה, נמי סברא הוא דלאו בני דעה נינהו. ואקשינן בגמרא מההיא דקתני אבל נשבעין לקטן, ומשני רישא דקתני אין נשבעין לקטן מיירי בקטן הבא בטענת עצמו או בטענת אביו, וסיפא דקתני אבל נשבעין לקטן, בגדול הבא בטענת אביו, וקרי ליה קטן דלגבי מילי דאבוה קטן הוא. למדנו מזה שהקטן לעולם אין נשבעין על טענתו, בין שיבא בטענת עצמו בין שיבא בטענת אביו, אלא משיב אבדה הוא בהך מקצת טענה דאודי. וכדתנן במשנתינו אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן. מיהו בעסקי ירושה ומתנה של קטן ב"ד מעמידין להם אפטרופוס לתבוע את דינן. ולא תימא דוקא בהודאת מקצת אין נשבעין על טענתו, שאף אם כפר בכל ובא עד אחד והעיד שכן הוא כטענת הקטן אין נשבעין על עדותו, שהרי אין כאן תובע, שתביעת הקטן כמי שאינו. וכן סברת ה"ר משה ז"ל [טוען פ"ה ה"ט] והרב אבן מגש ז"ל. ולפי גרסת ר"ש ז"ל ופירושו משמע דקטן הבא מחמת מורישו תביעה מקריא. ונחלקו עליו רוב המורים. וכן אם נתן כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול אין נשבעין על טענתו, וכדגרסינן בבבא קמא [ק"ו ע"ב] אין לי אלא שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן, נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין, תלמוד לומר יבא דבר שניהם, עד שתהא תביעת שניהם ונתינתן שוין כאחד. ובירושלמי גרסינן, ת"ל רעהו.
ומסתברא דוקא שבועת התורה אין נשבעין על טענתו, אבל שבועת היסת מיהא נשבעין על טענת קטן. ואם תאמר כיון דטענתו לא כלום היא היכי מחייבת עלה הסת, והא קי"ל דהיסת לא מיחייב אלא על טענת בריא. ותירץ הרב אבן מגש ז"ל דנהי דטענת קטן לאו טענה היא לענין שבועת התורה, משום דההיא שבועה תליא בתביעת תובע ובהודאת נתבע, דהיינו לאחר טענה, והאי לאו בר טענה הוא, ואי נמי בהעדת עד אחד וכדלעיל, אבל לענין היסת [דבלאו הכי נמי משתבע, טענת קטן לגביה טענה היא] דהא מכל מקום איכא תובע דטעין ליה מנה לי בידך, אי נמי בריא לי דמנה לאבא בידך. ולא תימא הני מילי בקטן דחריף דמקחו מקח במטלטלין, אבל קטן דלא חריף לא משבעינן ליה בטענתו הסת, אלא אפילו לא חריף נשבעין על טענתו הסת, דדוקא במקח וממכר בעי חורפא כי היכי דלא ליפסוד, אבל לענין טענותיו מאי חורפא בעי. הלכך אע"ג דלא חריף נשבעין הסת על טענתו. ואי אמר נתבע מהפיכנא שבועה עליה, אמרינן ליה לאו כל כמינך, דעד כאן לא תקינו רבנן להפוכי שבועה אלא היכא דאפשר, אבל לא אפשר דהא לאו בר שבועה הוא, כדקימא קימא. גם הרב ר' משה ז"ל [שם ה"י] כתב שאפילו חרם סתם אין מקבל הקטן לפי שאינו יודע עונש השבועה. והיכא דהוי שומר בנכסי קטן וטען שנאבד ממנו, כיון ששבועתו ליתה מחמת טענה, דהא טענת שמא הוא ומחמת שמירה הוא דקא משבע ליה, כיון ששמר לקטן ב"ד משביעין אותו בשבועת השומרין. וכן הנך דנשבעין בשמא, כגון שותפין ואריסין, כיון דשבועתם לאו מחמת טענה היא, כיון דאודי באפי ב"ד דהוה ליה אריס או שותף, בי דינא משבעי ליה בשמא, דמכל מקום זכותא דקטן הוא, ורבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים. והוא הדין לקטנים. ובזה האריך הרב אבן מגש בפירושיו.
ודע כי כשם שאחרים פטורין מתביעת הקטן כך פטור הקטן מתביעת אחרים, כדתנן פרק החובל [ב"ק פ"ז ע"א] חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, הן שחבלו באחרים פטורין וכו', נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם וכו'. מזה למדנו שהאשה ועבד דבני דעה נינהו בשעת ההיזק משלמין לאחר זמן, אבל קטן דלאו בן דעת הוא בשעה שהזיק אף כשיגדיל נפטר הימנו, דהא לא קתני במתניתין הגדיל הקטן חייב לשלם, אלמא אשה ועבד דאריא רביע עליהו מחייבי לאחר זמן, אבל קטן אפילו הגדיל פטור. ודוקא בחבלא מיפטיר דלא מטא ליה מיניה הנאה, אבל אם לוה בקטנותו אחר שהגיע לעונת פעוטות והגדיל ומודה שלוה מיחייב מיד, דהא מטא ליה הנאה מיניה. ואי אית ליה נכסי פורע מיד, כיון שהגדיל. ואי לא, לכי קני להו. ואי כפר משבעינן ליה היסת על טענתו לכשיגדיל. והיינו הא דתנן בשבועות פרק שבועת הדיינין [מ"ב ע"א] אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן ואין משביעין את הקטן. אלמא כשהוא קטן הוא דאין משביעין אותו אם הלוה או נשא ונתן עמו כשהוא קטן, אבל לכשיגדיל מיהא משביעין אותו. וזהו כשכופר, אבל אם הודה פורע לו מיד. וכסברא זו כתב הרב אבן מגש ז"ל בפירושיו. גם כתב דהיכא דתבע ליה לקטן במידי דחייב ביה תובע לאשתבועי ומשקל, כגון שכיר דהוא מידי דמטי לקטן הנאה, אי נמי הבא ליפרע מנכסיו, דינא הוא דמשתבע ושקיל מיניה. והיינו דשמואל [שבועות מ"ב ע"ב] דאמר מאי לקטן ליפרע מנכסי קטן. דעד כאן לא אמרינן אין נשבעין לקטן אלא בשבועה דקא תבע ליה הקטן [שהוא כשנשבעין ולא משלמין] היכא דהוי השבועה מחמת טענת הקטן, משום דטענת קטן לאו כלום הוא, אבל שבועה דלא הויא מחמת תביעת קטן, דינא הוא דמשתבע ושקיל ההוא גדול מיניה. ולית לך בכל הני דקתני במשנתינו דנשבעין ונוטלין מאן דמשתבע ושקיל מקטן אלא שכיר בלחוד. דכל הנך אחריתי מידי דלא מטא ליה הנאה מיניה קא תבעי ליה. וחנוני על פנקסו נמי אע"ג דקא אמרינן דבתר הכי משלם להו לפועלים, ואכתי לא אפטר מיניהו בהך המחאה דעבד להו אצל חנוני, ואשתכח דמאי דקא תבע ליה חנוני מידי דלא מטי הנאה לידיה הוא לקטן, אע"פ כן כיון דבעידן דאמר ליה למיתב להו מתהני הוה משתבע ושקיל, דמצי אמר ליה אנא מאי דאמרת לי למיתן להו יהבית להו, ובהנאתך עבדית ופועלים הוא דשקלי מינך השתא מאי [דלא] הוה להו גבך, ע"כ. וכתב ה"ר משה ז"ל [שם הי"א] השכיר שיש הנאה לקטן כשנשכר עמו נשבע ונוטל, אבל חנוני אינו נשבע ונוטל, שאין לקטן בזה הנאה, כיון שהוא חייב ליתן אחר כך לפועליו, והוא הפסיד על עצמו שנתן ממונו על פי קטן, ע"כ. וזהו שלא כדברי רבותינו ז"ל. ויש לברר אם קנו מיד הקטן שאין לעדים לכתוב שטר חוב על הקטן, שאחר שאין קנין מיד הקטן כלום, הרי הוא כמלוה על פה. ואפילו בדברים שאמרו חכמים [גיטין נ"ט ע"א] שהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר, כגון המטלטלין אם קנו מידו במכירתו אינו כלום. וכן כתב ה"ר משה ז"ל [מכירה פכ"ט ה"ח]. וזה [טופס] לשונו, אני אומר שאין מקח הקטן וממכרו במטלטלין קיים אלא בשמשך או המשיך, אבל אם נתן מעות על המקח וחזר בו אינו מקבל מי שפרע, ואחרים שחזרו עומדין במי שפרע. וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר מקום המטלטלין וחזר בו לא קנה הלוקח, שאין מוציאין מיד הקטן בדין, ואין קנין מיד הקטן כלום, שהקנין כשטר ואין עדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול.
<h2>דף קו:</h2>
גרסינן בשבועות פרק שבועת הדיינין [מ"ב ע"א] אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן אבל נשבעין לקטן. גמרא, מ"ט דאמר קרא [שמות כ"ב] כי יתן איש אל רעהו ואין נתינת קטן כלום. ואע"פ דחריף חרש ושוטה, נמי סברא הוא דלאו בני דעה נינהו. ואקשינן בגמרא מההיא דקתני אבל נשבעין לקטן, ומשני רישא דקתני אין נשבעין לקטן מיירי בקטן הבא בטענת עצמו או בטענת אביו, וסיפא דקתני אבל נשבעין לקטן, בגדול הבא בטענת אביו, וקרי ליה קטן דלגבי מילי דאבוה קטן הוא. למדנו מזה שהקטן לעולם אין נשבעין על טענתו, בין שיבא בטענת עצמו בין שיבא בטענת אביו, אלא משיב אבדה הוא בהך מקצת טענה דאודי. וכדתנן במשנתינו אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן. מיהו בעסקי ירושה ומתנה של קטן ב"ד מעמידין להם אפטרופוס לתבוע את דינן. ולא תימא דוקא בהודאת מקצת אין נשבעין על טענתו, שאף אם כפר בכל ובא עד אחד והעיד שכן הוא כטענת הקטן אין נשבעין על עדותו, שהרי אין כאן תובע, שתביעת הקטן כמי שאינו. וכן סברת ה"ר משה ז"ל [טוען פ"ה ה"ט] והרב אבן מגש ז"ל. ולפי גרסת ר"ש ז"ל ופירושו משמע דקטן הבא מחמת מורישו תביעה מקריא. ונחלקו עליו רוב המורים. וכן אם נתן כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול אין נשבעין על טענתו, וכדגרסינן בבבא קמא [ק"ו ע"ב] אין לי אלא שנתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא קטן, נתנו כשהוא קטן ותבעו כשהוא גדול מנין, תלמוד לומר יבא דבר שניהם, עד שתהא תביעת שניהם ונתינתן שוין כאחד. ובירושלמי גרסינן, ת"ל רעהו.
ומסתברא דוקא שבועת התורה אין נשבעין על טענתו, אבל שבועת היסת מיהא נשבעין על טענת קטן. ואם תאמר כיון דטענתו לא כלום היא היכי מחייבת עלה הסת, והא קי"ל דהיסת לא מיחייב אלא על טענת בריא. ותירץ הרב אבן מגש ז"ל דנהי דטענת קטן לאו טענה היא לענין שבועת התורה, משום דההיא שבועה תליא בתביעת תובע ובהודאת נתבע, דהיינו לאחר טענה, והאי לאו בר טענה הוא, ואי נמי בהעדת עד אחד וכדלעיל, אבל לענין היסת [דבלאו הכי נמי משתבע, טענת קטן לגביה טענה היא] דהא מכל מקום איכא תובע דטעין ליה מנה לי בידך, אי נמי בריא לי דמנה לאבא בידך. ולא תימא הני מילי בקטן דחריף דמקחו מקח במטלטלין, אבל קטן דלא חריף לא משבעינן ליה בטענתו הסת, אלא אפילו לא חריף נשבעין על טענתו הסת, דדוקא במקח וממכר בעי חורפא כי היכי דלא ליפסוד, אבל לענין טענותיו מאי חורפא בעי. הלכך אע"ג דלא חריף נשבעין הסת על טענתו. ואי אמר נתבע מהפיכנא שבועה עליה, אמרינן ליה לאו כל כמינך, דעד כאן לא תקינו רבנן להפוכי שבועה אלא היכא דאפשר, אבל לא אפשר דהא לאו בר שבועה הוא, כדקימא קימא. גם הרב ר' משה ז"ל [שם ה"י] כתב שאפילו חרם סתם אין מקבל הקטן לפי שאינו יודע עונש השבועה. והיכא דהוי שומר בנכסי קטן וטען שנאבד ממנו, כיון ששבועתו ליתה מחמת טענה, דהא טענת שמא הוא ומחמת שמירה הוא דקא משבע ליה, כיון ששמר לקטן ב"ד משביעין אותו בשבועת השומרין. וכן הנך דנשבעין בשמא, כגון שותפין ואריסין, כיון דשבועתם לאו מחמת טענה היא, כיון דאודי באפי ב"ד דהוה ליה אריס או שותף, בי דינא משבעי ליה בשמא, דמכל מקום זכותא דקטן הוא, ורבן גמליאל ובית דינו אביהן של יתומים. והוא הדין לקטנים. ובזה האריך הרב אבן מגש בפירושיו.
ודע כי כשם שאחרים פטורין מתביעת הקטן כך פטור הקטן מתביעת אחרים, כדתנן פרק החובל [ב"ק פ"ז ע"א] חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, הן שחבלו באחרים פטורין וכו', נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם וכו'. מזה למדנו שהאשה ועבד דבני דעה נינהו בשעת ההיזק משלמין לאחר זמן, אבל קטן דלאו בן דעת הוא בשעה שהזיק אף כשיגדיל נפטר הימנו, דהא לא קתני במתניתין הגדיל הקטן חייב לשלם, אלמא אשה ועבד דאריא רביע עליהו מחייבי לאחר זמן, אבל קטן אפילו הגדיל פטור. ודוקא בחבלא מיפטיר דלא מטא ליה מיניה הנאה, אבל אם לוה בקטנותו אחר שהגיע לעונת פעוטות והגדיל ומודה שלוה מיחייב מיד, דהא מטא ליה הנאה מיניה. ואי אית ליה נכסי פורע מיד, כיון שהגדיל. ואי לא, לכי קני להו. ואי כפר משבעינן ליה היסת על טענתו לכשיגדיל. והיינו הא דתנן בשבועות פרק שבועת הדיינין [מ"ב ע"א] אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן ואין משביעין את הקטן. אלמא כשהוא קטן הוא דאין משביעין אותו אם הלוה או נשא ונתן עמו כשהוא קטן, אבל לכשיגדיל מיהא משביעין אותו. וזהו כשכופר, אבל אם הודה פורע לו מיד. וכסברא זו כתב הרב אבן מגש ז"ל בפירושיו. גם כתב דהיכא דתבע ליה לקטן במידי דחייב ביה תובע לאשתבועי ומשקל, כגון שכיר דהוא מידי דמטי לקטן הנאה, אי נמי הבא ליפרע מנכסיו, דינא הוא דמשתבע ושקיל מיניה. והיינו דשמואל [שבועות מ"ב ע"ב] דאמר מאי לקטן ליפרע מנכסי קטן. דעד כאן לא אמרינן אין נשבעין לקטן אלא בשבועה דקא תבע ליה הקטן [שהוא כשנשבעין ולא משלמין] היכא דהוי השבועה מחמת טענת הקטן, משום דטענת קטן לאו כלום הוא, אבל שבועה דלא הויא מחמת תביעת קטן, דינא הוא דמשתבע ושקיל ההוא גדול מיניה. ולית לך בכל הני דקתני במשנתינו דנשבעין ונוטלין מאן דמשתבע ושקיל מקטן אלא שכיר בלחוד. דכל הנך אחריתי מידי דלא מטא ליה הנאה מיניה קא תבעי ליה. וחנוני על פנקסו נמי אע"ג דקא אמרינן דבתר הכי משלם להו לפועלים, ואכתי לא אפטר מיניהו בהך המחאה דעבד להו אצל חנוני, ואשתכח דמאי דקא תבע ליה חנוני מידי דלא מטי הנאה לידיה הוא לקטן, אע"פ כן כיון דבעידן דאמר ליה למיתב להו מתהני הוה משתבע ושקיל, דמצי אמר ליה אנא מאי דאמרת לי למיתן להו יהבית להו, ובהנאתך עבדית ופועלים הוא דשקלי מינך השתא מאי [דלא] הוה להו גבך, ע"כ. וכתב ה"ר משה ז"ל [שם הי"א] השכיר שיש הנאה לקטן כשנשכר עמו נשבע ונוטל, אבל חנוני אינו נשבע ונוטל, שאין לקטן בזה הנאה, כיון שהוא חייב ליתן אחר כך לפועליו, והוא הפסיד על עצמו שנתן ממונו על פי קטן, ע"כ. וזהו שלא כדברי רבותינו ז"ל. ויש לברר אם קנו מיד הקטן שאין לעדים לכתוב שטר חוב על הקטן, שאחר שאין קנין מיד הקטן כלום, הרי הוא כמלוה על פה. ואפילו בדברים שאמרו חכמים [גיטין נ"ט ע"א] שהפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר, כגון המטלטלין אם קנו מידו במכירתו אינו כלום. וכן כתב ה"ר משה ז"ל [מכירה פכ"ט ה"ח]. וזה [טופס] לשונו, אני אומר שאין מקח הקטן וממכרו במטלטלין קיים אלא בשמשך או המשיך, אבל אם נתן מעות על המקח וחזר בו אינו מקבל מי שפרע, ואחרים שחזרו עומדין במי שפרע. וכן אם קנו מיד הקטן או השכיר מקום המטלטלין וחזר בו לא קנה הלוקח, שאין מוציאין מיד הקטן בדין, ואין קנין מיד הקטן כלום, שהקנין כשטר ואין עדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול.
